השגת יעדי איזון גליקמי בקרב חולי סוכרת מסוג 2 המטופלים בשלוש תרופות פומיות מהווה אתגר קליני מורכב. בכתב העת Diabetes, Obesity and Metabolism פורסמו לאחרונה ממצאיו של מחקר אשר בחן את היעילות והבטיחות של הוספת תרופה פומית רביעית לעומת האסטרטגיה של העלאת מינון (uptitration) המטפורמין.
עוד בעניין דומה
במסגרת מחקר אקראי, בתווית פתוחה (open-label) ורב-מרכזי שנמשך 24 שבועות, נכללו מבוגרים עם סוכרת מסוג 2 וערכי המוגלובין מסוכרר (HbA1C) שבין 7.0% ל-9.0%. המשתתפים לא היו מאוזנים למרות טיפול פומי משולש שכלל מטפורמין בתוספת תיאזולידינדיון (Thiazolidinedione - TZD), מעכב SGLT2 או מעכב DPP-4.
המטופלים חולקו באקראי לקבוצת הוספת טיפול רביעי פומי או לקבוצת העלאת מינון מטפורמין. בקבוצת הטיפול המרובע, המטופלים קיבלו תרופה ממשפחה שטרם נעשה בה שימוש (TZD, מעכב SGLT2 או מעכב DPP-4). לעומת זאת, בקבוצת העלאת המינון, מינון המטפורמין הועלה בעד 500 מיליגרם ליום. התוצא (endpoint) הראשוני של המחקר היה השינוי בערכי ה-HbA1C בשבוע ה-24.
במחקר נכללו 193 מטופלים שניתן היה להעריך את נתוניהם: 48 בקבוצת העלאת המינון של מטפורמין ו-145 בקבוצת הטיפול המרובע.
תוצאות המחקר הדגימו כי בהשוואה לנקודת הבסיס, רמות ה-HbA1C בשבוע ה-24 ירדו ב-0.70% (טווח בין-רבעוני :[IQR] 0.40% עד 1.10%) בקבוצת הטיפול המרובע. זאת, לעומת ירידה של 0.40% (IQR: 0.10% עד 0.80%) בלבד בקבוצת העלאת מינון המטפורמין (p=0.002).
בנוסף, שיעור המטופלים שהשיגו יעד HbA1C של 7.0% ומטה היה גבוה באופן מובהק בקבוצת הטיפול המרובע (69.7% לעומת 47.9%, p=0.006).
התנגודת לאינסולין השתפרה רק בקבוצת הטיפול המרובע, דבר שלווה גם בצמצום של אלבומינוריה (אלבומין בשתן). מבחינת בטיחות, תופעות הלוואי היו קלות בשתי הקבוצות ולא נמצאו הבדלים משמעותיים ביניהן.
החוקרים סיכמו כי טיפול פומי מרובע השיג שיפור גליקמי ומטבולי טוב יותר, מבלי לפגוע בבטיחות הטיפול, בהשוואה להעלאת מינון המטפורמין. ממצאים אלה תומכים בשימוש בטיפול מרובע כאסטרטגיה יעילה להעצמת הטיפול במטופלים שאינם מאוזנים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות