פעילות גופנית מציבה אתגרים משמעותיים בניהול רמות הסוכר עבור אנשים החיים עם סוכרת מסוג 1 (Type 1 Diabetes – T1D). בעוד שפעילות גופנית מובנית ומבוקרת נחקרה רבות, פעילות גופנית בנסיבות "העולם האמיתי" – שהיא שכיחה בהרבה – נותרה תחום שטרם נחקר דיו.
עוד בעניין דומה
בכתב העת Diabetes Technology & Therapeutics פורסמו לאחרונה ממצאיו של מחקר אשר בחן 8,171 מפגשי פעילות גופנית בקרב חולי סוכרת מסוג 1. המפגשים כללו 45 סוגי פעילות שונים ונותחו במסגרת יוזמת הפעילות הגופנית לסוכרת מסוג 1 (Type 1 Diabetes Exercise Initiative). מטרת החוקרים היתה לבחון את המתאם בין גורמים הקשורים לרמת הפעילות ולמאפייני האוכלוסיה לבין הסיכון להתפתחות היפוגליקמיה.
במסגרת המחקר, רמת הסיכון להיפוגליקמיה נמדדה באמצעות שלושה מדדים: השינוי בערכי ניטור הסוכר הרציף (Delta CGM) מתחילת הפעילות ועד סופה, מדד הסוכר הנמוך (Low Blood Glucose Index – LBGI) ושכיחות אירועי היפוגליקמיה בפועל.
החוקרים השתמשו בניתוחי שונות (ANOVA) ובמבחן טוקי (Tukey’s range test) כדי למדוד את המתאמים הסטטיסטיים. נוסף על כך, נערכו ניתוחים משניים להשוואת הסיכון בין קטגוריות פעילות שונות: אירובית, מעורבת ואנאירובית.
תוצאות המחקר הדגימו כי סיכון גבוה יותר להיפוגליקמיה היה קשור באופן מובהק למשך פעילות ארוך יותר. בפעילויות שארכו 60-120 דקות נמדדה ירידה חציונית של 24- מ"ג/ד"ל (טווח בין-רבעוני [IQR]: 60- עד 11), זאת בהשוואה לירידה של 12- מ"ג/ד"ל (טווח בין-רבעוני [IQR]: 31- עד 5) בפעילויות קצרות של 15-30 דקות. גורמי סיכון נוספים שנמצאו מובהקים היו רמת סוכר התחלתית נמוכה וקצב ירידה של רמות הסוכר טרם תחילת הפעילות (P < 0.05 לכל המדדים).
במחקר נמצא נתון מעניין בנוגע לצריכת פחמימות (CHO). צריכה של פחמימות כשעתיים עד ארבע שעות לפני הפעילות ובמהלכה היתה קשורה דווקא לסיכון גבוה יותר להיפוגליקמיה (ירידה חציונית של 37- מ"ג/ד"ל עם צריכת פחמימות לטיפול בהיפוגליקמיה לעומת ירידה של 15- מ"ג/ד"ל ללא צריכה כזו P < 0.05)). החוקרים הסבירו כי אפקט פרדוקסלי זה נובע מרמות גבוהות יותר של אינסולין פעיל בגוף (Insulin on Board – IoB) ומרמות סוכר התחלתיות נמוכות יותר בקבוצה זו.
מבחינה מגדרית, גברים חוו ירידות חדות יותר ברמות הסוכר בהשוואה לנשים (20- מ"ג/ד"ל לעומת 16- מ"ג/ד"ל; P < 0.05).
בנוסף, תוצאות המחקר הראו כי משתמשי מערכות לולאה סגורה (Closed-loop) הציגו מדדי LBGI נמוכים יותר בהשוואה למשתמשי לולאה פתוחה (P < 0.05).
בניתוח סוגי הפעילות, פעילויות אירוביות גרמו לירידה הגדולה ביותר ברמות הסוכר, אחריהן פעילויות מעורבות, והירידה המתונה ביותר נצפתה בפעילויות אנאירוביות (P < 0.05).
החוקרים סיכמו כי לפעילות גופנית ב"עולם האמיתי" ישנה השפעה גליקמית משתנה מאוד בין מטופל למטופל. גורמים כמו משך פעילות ארוך, רמת סוכר התחלתית נמוכה ורמות גבוהות של אינסולין פעיל מעלים משמעותית את הסיכון להיפוגליקמיה.
מסקנת החוקרים היתה כי קיימת שונות משמעותית בתגובה הגליקמית בהתאם לסוג הפעילות, כאשר פעילות אירובית היא בעלת הסיכון הגבוה ביותר. ממצאים אלה מדגישים את הצורך בבניית אסטרטגיות מותאמות אישית למניעת היפוגליקמיה בקרב חולי סוכרת מסוג 1 המבצעים פעילות גופנית יומיומית.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות